ביום שלישי האחרון סיימתי את העבודה בביאליק. יופי, חשבתי, בדרך הביתה אעצור בהום סנטר, יש להם מבצע אחד פלוס אחד על ווילונות. החנות איפשהו באזור הצ'ק פוסט. וויז לא פעל אבל "גוגל מפס" הציל אותי, לשם שינוי לא אתברבר. הוא מיקם אותי בביירות, שלח אותי לדמשק, משם דרך רמת הגולן להום סנטר.
אני מכבדת את הטכנולוגיה, סומכת עליה, בלי הטכנולוגיה היינו עוד תקועים עם מפות מנייר, נאלצים לעצור בצד, לשרבב יד וראש החוצה מבעד לחלון שפתחנו ולהתחיל עם ה"סלח לי", "סלח לי" המשפיל.
תודה לאל, התקדמנו.
ביירות, מה נאמר? לא להיט בעונה זו של השנה. אולי זו לא העונה, אולי משהו בווייב של העיר לא עובר טוב.
נכתב שייקח לי קצת פחות משבע שעות בנסיעה, וברגל, שלושה ימים. זה אמנם המון צעדים, אבל באותו יום מיהרתי. יום ארוך חיכה לי. רוחי נפלה מעט, אך אז דמיינתי את הווילונות (אחד פלוס אחד) תלויים בחדר השינה שלי, מונעים מהטירוף שבחוץ להיכנס פנימה, והתמלאתי עזוז.
קניתי חטיף בוטנים ושוקולד ויצאתי לדרך. כביש ביירות- דמשק לא משהו, המון בורות, כאילו שמישהו הפציץ שם. הרדיו לא קלט כלום אז התמקדתי בנוף וחשבתי על הווילונות, אולי על תאורה שתתאים והוספתי בדמיון תמונה שאתלה ליד הווילון.
אחח… איך אשכב על המיטה בטבורו של האי הקטן והשפוי שאצור לעצמי.
התפלאתי שלקח אותי דרך דמשק חתיכת עיקוף ולא הכי קצר. נראה לי, היה עדיף דוך, דרך כביש החוף אבל אולי היה עומס בצור וצידון ובגלל זה העיקוף
בצהריים הגעתי לדמשק, פייר, לא משהוא, מוזנחת מעט, כמו ביירות רק בלי ים. היה קצת פקוק.
ברמזור, נעמד לידי הרכב שנסע מאחורי. שני גברים התווכחו שם בקול רם, החלון היה פתוח ויכולתי לשמוע אותם, הם נשמעו כמו השכנים שהיו לנו פעם, הפרסים עם הילד הנודניק.
אני לא יודעת על מה אתם חושבים שאתם שומעים פרסית או רואים שני איראנים בדמשק, אני ישר חשבתי – שטיח. מושקע כזה עם פיתוחים וצבעים שילך יופי עם הווילונות בחדר שינה או סתם בסלון. מה גם שבאחורי הטנדר שלהם היו מונחים בערימה חפצים בצורת גליל מוארך. הם היו אמנם מכוסים, אך לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאלו שטיחים פרסיים משובחים.
אחד מהם החזיק מפה ונראה לי שהם קצת התברברו.
"אקסקויוז מי" פנה אלי אחד מהם.
"מיליטרי אייר פורט"? הוא עשה סימן של מטוס עם היד.
אני תמיד אוהבת לעזור, אמרתי להם שנראה לי שהם צריכים לחזור ולפנות ימינה, ברמזור ליד המסגד, כי זכרתי שראיתי שם ציור של מטוס. אם היה לי זמן הייתי ממליצה להם על וויז או גוגל מפס, אבל הם אפילו תודה לא אמרו וישר פירססו.
המשכתי בדרכי, למעשה חוץ מישראלים ופרסים לא נראה לי שמישהו נוסע שם.
עודד התקשר, שאל אם אני יכולה לקפוץ לחאלב לקנות פיסטוקים. יובל, חבר שלו נסע השבוע מבת גלים לקריית חיים ועבר בחאלב. עודד הלל את הפיסטוקים שהם פיצחו יחד בשבת. אמרתי לו שאני ממש ממהרת להום סנטר, לווילונות, למבצע שמסתיים היום של אחד פלוס אחד ולכן זה לא יקרה.
בתחנת דלק בה עצרתי לתדלק, פגשתי אשה מקיבוץ יגור שביקרה את בעלה ברמב"ם וניסתה להגיע הביתה. היא סיפרה לי על חנות פיסטוקים חדשה שנפתחה בהמשך.
"סעי ישר, לא תוכלי לפספס" אמרה הקיבוצניקית
באמת אחרי רבע שעה בערך בצד ימין היה שלט גדול ומאיר עיניים:
"ביחד נפצח"
בחנות הנחמדה הצטופפו הרבה ישראלים. לפני בתור עמדה אישה שנסעה ממרכז הכרמל לעשות לק ג'ל בהדר. ומאחורי משפחה שנסעה מנהריה לטבעון לבקר את הסבתא שהתפנתה מאיזה קבוץ צמוד גדר. השרות היה מהיר ואדיב.
(באנגלית) "אברי דיי זה יאהוד פרום בלסטיין קום היר" אמר חמודי בעודו ממלא עבורי שתי שקיות גדולות. הוא קרץ לעאבד שעמד ליד הקופה, וקיבל תשלום משני פנסיונרים מכרמיאל, שרצו בסך הכל לאכול חומוס בעכו. עאבד הוציא סטיפה של שטרות מהמגירה והרים אגודל לחמודי. "כל הכבוד לצה"ל", אמר לי חמודי בעברית ו"שוקרן לחיזבאללה". האזכור של החיזבאללה עשה לי קצת כאב בטן, אבל החלטתי לא להיכנס לוויכוח פוליטי. הייתי חייבת להגיע להום סנטר, לפני שהמבצע מסתיים.
אחרי שיצאתי מדמשק התנועה קצת נרגעה, פיצחתי לי פיסטוקים והשארתי שקית גדולה לעודד.
ברמת הגולן הרגשתי בבית, תכלס כבר הייתי. החרמון בהק בלבן והמון פרות רעו באחו במרחבים הירוקים.
נהניתי וסוף סוף קלטתי גלגל"צ.
בחדשות דיברו על המלחמה המחורבנת בעזה, על מה זה אמר וההוא ענה, והאמריקאים והחות'ים ועל איזה שני מהנדסים איראניים שנפלה עליהם פצצה מהשמיים, בפאתי דמשק, בדיוק לפני שעה.
אללה ירחמו, מקווה שאלו עם השטיחים בסדר, חשבתי ונתתי גז להום סנטר.
תוך שעתיים נוספות הגעתי. אין על הטכנולוגיה.
מצאתי חניה בקלות, מאושרת מידי כדי לחשוד במשהו. שמתי לב שהחנות חשוכה מעט, רק כשהתקרבתי ראיתי את השלט "סגור".
זהו, הלך המבצע. אם לא הייתי מתעכבת בחנות הפיסטוקים כבר היה לי היום סט וילונות בונבוניירה.
התבאסתי.
נכנסתי לאוטו וחיפשתי בוויז את הדרך הכי מהירה הביתה.