שטיח אדום בכניסה

בכניסה לאודיטוריום בעכו פרוס שטיח אדום. משני צדדיו סידורי פרחים לבנים, מוגבהים על סטנד.

אני מרגישה נבוכה, אולי לא הגעתי בלבוש הנכון לערב השקת ספרה החדש של דוניא מחלוף "קשר של תקווה". דוניא מקבלת בחיוכה הכובש את הנכנסים, לבושה בשמלה מחוייטת שחורה ונעלי עקב. נראית כמו תמיד, "מליון דולר". אני מחפשת בעיני את מזלי, שולחת הודעה ומסתבר שהיא כבר יושבת בנינוחות ליד אחד השולחנות. אנחנו שתינו היהודיות היחדות מתוך כ-120 מוזמנות (ו-5 גברים מלווים) שהגיעו לכבד את דוניא.

הערב מתחיל וכולו מתקיים בערבית. אני תוהה אם בהשקת הספר השלישי של דוניא, אוכל להבין את הנאמר. זה ארוע חגיגי, עדין, קשוב, המשלב סיפורים ותובנות מחייה של דוניא שנכתבו אחרי לא מעט ייסורים. בין ספור לתובנה, יש קטע מוסיקלי משירי הזמרת ג'וליה בוטורוס הלבנונית. השירה מלווה בפסנתר על ידי סיואר בהלול. את סיואר, אח של זוהיר בהלול, היכרנו ביולי האחרון. הוא ניגן בהופעת פלייבק באירוע לציון שנה לפעילות "מעגלי חכאיאת". הוא זכר אותנו וזכינו בחיבוק שמח. 

אילנה היקרה (מיאנוח) מנסה גם להנות מהערב וגם לתרגם למזל ולי את עיקרי הדברים. זאת הרגשה מזרה להיות זרות ומחובקות בו זמנית. המילים המועטות שאני מבינה בערבית, בשילוב קטעי התרגום, מבלבלים אותי לגמרי. אילנה ממליצה שנחפש את המילים של השירים שאנחנו שומעות. הקהל מצטרף לשירה, הביצוע רך ועוצמתי, ואני מבינה שהשירים של ג'וליה בוטורוס מוכרים ונותנים השראה לנשים רבות ברחבי העולם. אני מחפשת מידע עליה וקוראת בויקיפדיה שנולדה בלבנון. נכנסת ליוטיוב ורואה המון סרטונים בהם היא מופיעה. לא מבינה איך זמרת מסדר גודל כזה – מופיעה בערב של השקת ספר בעכו? אני שואלת איפה היא גרה כיום, אילנה חוזרת ומסבירה בסבלנות שהיא גרה בלבנון. נופל לי האסימון שמי ששרה כאן הערב זאת לא ג'וליה. שמה מריה!

הערב ממשיך ודוניא מפזרת קטעים מודפסים מסיפרה החדש ומבקשת מהנשים לבחור משפט ולהתיחס אליו. יש הענות רבה. הנשים עומדות, מקריאות את המשפטים ומקבלות חיזוקים ומחיאות כפיים למה שסיפרו. אנחנו מבינות רסיסים ממה שנאמר ותחושת ההחמצה הולכת וגדלה.

בזווית העין אני רואה אישה מוכרת ויפה. במהלך הערב המבטים שלנו מצטלבים ואנחנו מברכות בחום אחת את השניה. מאיפה אני מכירה אותה? אולי עבדנו יחד בפרויקטים בבתי הספר? זה מנקר לי בראש ולא מצליחה להיזכר.

הערב המוצלח מסתיים ודוניא מזמינה לרכוש ספר ולקבל הקדשה אישית. טור ארוך של נשים נעמד וממתין בסבלנות. שיחות שקטות, מבטים שמחים בעיניים ותחושת פירגון לדוניא.

זאת הזדמנות לתפוס שיחה עם ה"מוכרת לי". אני פונה ומבקשת עזרתה להיזכר מאיפה אנחנו מכירות. היא מחייכת במסתורין ו-2 הנשים לידה אומרות שזאת אמל "סלב", זמרת מפורסמת מכפר יאסיף. מה לי ולזמרת מפורסמת מכפר יאסיף? אני צוחקת שלעונג לי להכיר "סלבית", אבל החידה נשארת לא פתורה…

לפני שמזל יוצאת לדרכה, לגבעת עדה, אנחנו משתפות בתחושות שלנו מהערב המקסים שלקחנו בו חלק. כמה קל להיות בארץ שלך, להכיר את המקומות, את ההיסטוריה, וחלק מהא.נשים ועדיין להרגיש זרה. להרגיש מצד אחד סקרנות ועניין במה שקורה ומצד שני פיספוס והחמצה שלא הבנו את המסרים של דוניא והשפעתם על המשתתפות. תחושת התיסכול דוחפת אותי לחזור ללמוד ערבית, ומחדדת את ההבנה כמה חשוב לשלוט ב-2 השפות כשחיים יחד בחלקת האדמה הקטנה שלנו.

בדרך הביתה, אחרי שהורדתי את עביר בירכא ואת אילנה ביאנוח, "נופל לי האסימון". 

נזכרתי מאיפה אני מכירה את אמל ה"סלב". היא שיחקה בסרט "סינמה סבאיא" ושמה אמל מורקוס. 

בארוע הזכייה של הסרט, שאצעד, בלבוש הנכון, על השטיח האדום, אגיש בגאווה לאמל את פסל פרס הזכייה. אנחנו הרי מכירות?.