ביקור מולדת

"אישה טובה, אמא. באמת טובה. אני אוהב אותה וויז' אול מיי הארט. אבל היא, לא מעניין אותה כלום. מצידה הכי טוב אני חוזר לקריה, מביא לה שלוש ארבע גראנד-צ'ילדרן. לא מעניין אותה קריירה, לונדון, רק רוצה אותי קרוב אצלה. אני אוהב אותה, שי איז אמא שלי, אישה טובה. את חושבת היא באה בשבת?".

ג'קי דיבר מתוך היין. מעולם לא שמעתי אותו ככה. גופו הדקיק והחסון נראה פתאום שברירי, כאילו כל נגיעה תנפץ אותו לרסיסים. עיניו השחורות והיפות בהו בנקודה לא מוגדרת בחלל הפאב, ושטף דיבורו נעצר רק בשביל עוד לגימה מהבורדו ב-280 שקל לבקבוק שהזמין עבורנו.

שש שנים וחצי ביננו, ואלוהים כמה שהוא כבר הספיק. בן הזקונים שאמא תמיד פינקה, ומעולם לא הפך למפונק. אני זוכרת אותו משחק כדורגל בשכונה באנרגיות לא נגמרות, או יושב שעות תחת עץ האשל וצופה אל המרחבים. לפעמים אני עדיין קוראת לו יעקב, וזוכה למבט מוכיח ושותק, אפילו כשזה בטלפון. והוא הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם.

"אישה טובה, אמא, גם חכמה, אבל לא אדיוקייטד", הוא ממשיך להביט באותה נקודה עלומה. "חוכמה של החיים. מה היא מבינה באמנות? אף פעם לא שאלה, נבר שואד אני אינטרסט, קצת קיואריסיטי מה בן שלה עושה בחיים. רק שואלת מה עם אישה וילדים, מתי אני חוזר מלונדון הבייתה. איי קיפ טלינג הר לונדון איז ד'ה בית, היא צוחקת. ג'סט לאף. אתה חוזר פה, מוצא אישה טובה, מביא ילדים, הכי טוב בשבילך. פאק, אמא, ילדים הכי טוב בשבילי? את יודעת איזה קריירה יש לי בלונדון? איזה סטאר אני? פאקינג ליד דאנסר בטריניטי לבאן, גוט איט? והיא, רק גראנד צ'ילדרן היא רוצה.

"אישה טובה, אני אוהב אותה, אבל לא רוצה להבין אמנות. פעם בשבוע בטלפון, פעם בשנה ביקור מולדת, והיא – רק אישה וילדים ותחזור לקריה, מקסימום תמצא דירה יפה באשקלון. איט'ס קרייזי, אני הכי האפי בעולם והיא רוצה אני חוזר בשיט הול הזה. סורי, לא שיט הול, אני יודע את וכל האחים נשארתם כאן. איטס גוד פור יו, כן, אבל אני קצת אחר.

"אולי בסוף היא תבוא בשבת, תבין ג'סט א-ליטל ביט כמה זה גדול מה שאני עושה. קצת ייפתח לה הראש לאמנות. רק שתתלבש כמו שצריך, בכל זאת היכל התרבות, יוּ פּוּט אֵן אַיי אוֹן הֶר? את הבת הגדולה, היא מקשיבה לך, אנד איי וונט אמא שלי טו שיין כשבן שלה מופיע בישראל.

"לפני שלוש שנים הבטיחה שתבוא, בסוף אמרה שלא הרגישה טוב. יה, שוּר. אישה טובה, אבל א-ביט פרימיטיב. ארבע אלף איש לא מפסיקים למחוא כפיים. שלושה הדרנים, לא נתנו לנו לרדת מהבמה. והיא פאקינג לא מרגישה טוב. גם לא אהבה שהתחלתי ללמוד בלט בקריה כשהייתי ילד. את זוכרת מה היא אמרה לי? זה של בנות, ככה היא אמרה. לא רצתה שאסע ללונדון, רצתה אותי קרוב לייק ד'ה רסט אוף יו. דיד איי סיי פרימיטיב? לא פרימיטיב. אולי אולד פאשן, טרדישינל, מסורתית. כן, מסורתית".

מלצרית נמרצת מידי שאלה אם הכל בסדר ולמה לא אכלנו מהמנות ואולי אנחנו רוצים שתחליף לנו. סימנתי לה ביד שתעזוב אותנו בשקט. ג'קי לא התייחס אליה, אולי בכלל לא שם לב לנוכחותה, והמשיך לדבר אל אותה נקודה בחלל הפאב. "היא חכמה, אמא, אבל לא סופיסטיקייטד. היא של פעם. איפה היא איפה מודרן דנסינג? פעם ראשונה אמרתי לה אני בטריניטי לבאן, חשבה אני בסרט של קאובויס. שש עשרה שנה מתי אתה חוזר מתי אתה חוזר.

"ואם אני בא לגור פה בקריה, אני יכול סעיד בא איתי? איט וויל קיל הר על המקום. אני אוהב אותה, שיז מיי מאד'ר, אישה טובה, אבל סעיד זה אהבת חיי. יו נואו ווט? פעם בשנה זה מספיק. היא כאן, אני בלונדון, ככה טוב לכולם.

"תשגיחי עליה, נכון? ופליז, מייק שור היא באה לבושה פרופר להופעה בשבת".