בפעם הראשונה ראיתי אותה באמצע שנת לימודים – פעוטה בת ארבע, מאמצת אל בטנה בחוזקה בובת סמרטוטים, עיניים עגולות פעורות בתימהון ותלתלים שחורים שמקיפים פרצוף שמחפש במה להיאחז.
אחזה בידה אישה תמירה לבושה בקפידה, מאופרת באלגנטיות, שערה מתוח לתוך כדור אסוף במרומי קודקודה, מאחוריה ניצב גבר אפור שיער ופנים, חרוש קמטים וכפוף.
"שמה אורית. נבוא לאסוף אותה בשעה אחת" המלים נהגו בחדות כמתוך מכונת ירייה.
לפני שהספקתי לשאול ולקבל עוד פרטים על הילדה המבוהלת שהושארה ללא היד האוחזת, נעלמה האישה בנקישת עקבים והגבר האפור נגרר אחריה.
במשך ימים, כל הניסיונות לדובב את הקטנטונת, לצרף אותה למשחקי הילדים, להפעיל אותה בשעות הריכוז, כולם נתקלו בחומת תלתלים שחורה ועיניים קהות.
ובכל יום בדיוק בשעה 13.00 נעצרה מכונית הדורה בפתח הגן, ירדו ממנה אישה מתוקתקת וגבר אפור. ללא מלים אחזו ביד הילדה שהלכה איתם בשתיקה אבודה.
ובפאתי החניה חלפה ביעף דמות לבושה בשחור שעקבה בדממה אחר המכונית הנוסעת.
הניסיונות שלי לפנות למחלקות הגנים, הרווחה והחינוך בישוב נענו בפרצופים חתומים ובאמירות סתומות של "אל תתעסקי בזה, מדובר בסיפור מסובך".
השנה הסתיימה ואורית ,שלא שמעתי ולו פעם אחת את קולה, יצאה לחופשה ממנה לא שבה אל הגן שלי.
עברו מספר שנים וכשבתי מור נכנסה לכיתה א' ראיתי, בין הילדים הצועדים מתחת לגשר קבלת הפנים, את אורית הקטנה, עדיין שחורת תלתלים ועיניים , פוסעת חרש בודדה בסוף טור הילדים העולצים.
מבט אחד שהחלפתי עם ילדתי שלי, הספיק כדי שהיא תיגש אליה, תאחז בידה ותיכנס ביחד איתה לתוך החבורה הצוהלת לקול מחיאות הכפיים של ההורים הגאים.
כשרק הצלחתי להתנתק מהחיבוק המתרפק של בתי הקטנה שרצה אל חברתה החדשה, ראיתי את המכונית ההדורה יוצאת במהירות מהחניה ובזוית העין מאחורי הגדר, קלטתי דמות עטוייה שחורים נאחזת במבט כואב באחורי המכונית שנעלמה בתנועה ממול.
בתי ואורית הפכו להיות חברות בלב ונפש, המורות סיפרו שבבית הספר הן בלתי ניתנות להפרדה לא בשעורים ולא בהפסקות.
מפעם לפעם הייתה איזו אמא לוחשת לי שלא כדאי להתחבר עם הילדה הזאת כי יש שם רקע מאד בעייתי.
ושוב הניסיונות שלי לדלות ממור איזשהו פרט על הילדה העצובה, שהפכה להיות חברתה הטובה, העלו רק הרמת גבות ילדותית ואפילו האזכור שאורית הייתה כמה חודשים בגן שניהלתי לפני כמה שנים נענה ב"היא לא זוכרת אותך".
הבנות גדלו וברבות השנים אורית התחילה לבקר אצלנו, בתחילה רק לשעות משחק קצרות בחזרה מבית הספר, שנבלעו בהמולה ובמהומה התמידית שאפיינה את רעשי המשחק של חמשת ילדי, אך ככל שהזמן עבר היא נשארה יותר ויותר והתקשתה יותר ויותר לעזוב כשהמכונית ההדורה צפצפה מבחוץ. אבל מעולם לא הוזמנה מור לבית של חברתה הטובה.
מדי פעם כשהבנות נכנסו בריצה הביתה מפטפטות בעליזות של מתבגרות שמתי לב לדמות עטופת השחורים שחולפת בדממה מעבר לשביל הגישה.
כשלא התאפקתי ושאלתי פעם את אורית אם שמה לב לזה, ענתה לי באדישות שהיא לא ראתה שום דבר.
באחד הימים מור חזרה לבד הביתה והסבירה שאורית לא הגיעה לביה"ס.
חלפו כמה ימים והסתבר שאורית חלתה, כשהמחנכת ביקשה ממנה לבקר את אורית ולהביא לה שעורים, הסעתי אותה אל השכונה השקטה והיוקרתית בצפון העיר.
דלת הבית המפואר נפתחה ובתי נבלעה בתוכו.
לא הייתי צריכה לחכות זמן רב עד שיצאה ורצה לקראתי.
היא התיישבה עם פנים מעוננות במושב לצידי.
על סימן השאלה שהסתמן על פרצופי היא ענתה במעין אנחה "זה בית כל כך משונה. הכל שם מלא שיש, ופסלים. אבא ואמא שלה בכלל לא מדברים, הם לקחו ממני את המחברת ונתנו לה והיא ישבה שותקת על המיטה שלה מחבקת איזו בובת סמרטוטים, ולא היה לנו בכלל זמן לדבר והובילו אותי החוצה במהירות. אבל הספקתי לראות שעל הקיר הלבן בסלון הענק תלויה רק תמונה אחת של איש צעיר במדים עם תלתלים שחורים שמזכירים נורא את התלתלים של אורית".
אורית לא חזרה יותר לביה"ס, וכשניסינו לחפשה בשכונת מגוריה ראינו שהבית חשוך ומוגף.
מאחורי החצר קלטתי את הדמות המכוסה והפעם התכוונתי לגשת ולבדוק מיהי ולמה היא עוקבת אחרי אורית, אבל היא נעלמה באותה מסתוריות בה הופיעה בכל הפעמים הקודמות.
בחוסר אונים ראיתי את העצב, התימהון ואח"כ הכעס שמילאו את ליבה של בתי שכאבה את העלמות החברה הטובה שלה, אבל השנים שחלפו, המעגלים החברתיים שנוספו והאהבות שפרחו השכיחו ממנה כנראה את הילדה שהייתה כה צמודה אליה.
ואז… יום אחד דפיקה הססנית בדלת ביתנו גילתה אישה צעירה בגילה של בתי. שפעת שערה השחור הצית בי זיכרון נישכח והעיניים הגדולות והעצובות גרמו לי לשלוח אליה חיוך מזמין.
"זוכרת?" היא שאלה "אני אורית ואני מוכרחה לפגוש את מור בדחיפות".
חיבקתי אותה בחום והזמנתי אותה להיכנס בזמן שטילפנתי אל בתי.
הפגישה ביניהן מלאה דמעות, חיוכים וקריאות שמחה כשאורית מושכת את מור אל מחוץ לדלת.
חיכיתי בסקרנות לחזרתה של הבת שלי בשעת לילה מאוחרת.
היא נכנסה בפנים נפוחות מבכי וביקשה שאניח לה.
למחרת התקשרה וקבעה להיפגש איתי באופן מוזר בפתח בית העלמין שבכפר הערבי הסמוך.
כשבתי מבקשת אני תמיד נענית והגעתי אל דרך מאובקת מלאת קוצים. ליד השער חיכתה לי מור והובילה אותי אל מצבה עם כיתוב בערבית, שמולה עמדה אורית לבושה שחורים ואמרה לי "תכירי, כאן שוכבת אמא שלי. אישה שיש לי ממנה רק זיכרון עמום של חיבוק, צחוק, ריח בושם, רסיסי שירים, בובת סמרטוטים ושם שהיה פעם נור והפך לאורית".
ואז שמעתי במלואו את הסיפור הנורא והמופלא שבכל פעם שניסיתי לברר עליו פרטים השתיקו אותי…
ואורית המשיכה "יום אחד הופיעו בכפר הזה זוג אנשים גבוהים ושותקים ביחד עם שוטר שהושיט חתיכת נייר ולקח אותי ואת הבובה שלי ואחרי נסיעה ארוכה הכניסו אותי אל חדר ענק מלא צעצועים וכשבכיתי פשוט סגרו אחרי את הדלת.
לקחו אותי לגן ילדים אחד ואח"כ לאחר, גרנו בבית גדול וקר אחד ואח"כ עברנו לאחר, ורק בכיתה א' כשהכרתי אותך מור למדתי שמותר לחייך, לצחוק ולהשתולל, עד שהגעת לבקר כשהייתי חולה וראית את התמונה בסלון.
התמונה הזו הייתה הדבר היחיד שאהבתי בבית הזה, אני לא יודעת אם שמת לב – זו הייתה תמונה של חייל עם עיניים צוחקות וחיוך ענק ובכל פעם כשנכנסתי הביתה הייתי עומדת מולה עד שהם היו קוראים לי לאכול ליד השולחן הגדול שרק שתקו לידו.
אחרי שהלכת באותו היום הייתה דפיקה בדלת ועמדה בה אישה אחת עם פנים בוכות. הם גרשו אותה ולמחרת נסענו לחו"ל לגור בעוד בית גדול וקר שיש בו רק את תמונת החייל.
כל השאלות שלי על מי זו האשה? מי החייל שבתמונה? נענו באותה שתיקה אפורה וקפדנית שליוותה את כל חיי ושאיתה למדתי לחיות ולהתנהל .
לפני יומיים חזרתי לארץ בגלל מכתב מוזר שקיבלתי ובו ביקשו ממני להגיע לבית הקברות הזה.
היה לי ברור שאני חייבת את מור לידי, היא האדם היחיד שאי פעם דיברתי וצחקתי איתו, היא האדם היחיד שהיה קרוב אלי.
כשהגענו לכאן מור שמעה ביחד איתי את הסיפור שסיפרה לי אישה זקנה אחת שאמרה שהיא גרה בכפר הערבי הזה ושהיא דודה שלי ושאחותה שבאה ממשפחה ערבית מכובדת התאהבה בחייל ישראלי, שלא עזר כמה שהזהירו אותה שזה לא יגמר טוב, היא לא הקשיבה לאיש, ואז יום אחד הוא נעלם והיא נשארה עם בטן.
הזקנה סיפרה שלקחה את אחותה לכפר שלה ואמרה שם שהיא אלמנה וביחד הן גידלו את התינוקת עד שיום אחד כשהייתה כבר בת 4 הגיע זוג עם שוטר ולקחו אותה עם צו של בית משפט ואז היא הבינה שהאהוב שלה שהיה קצין גבוה בצה"ל נהרג במלחמה של היהודים.
אחותה עזבה את הכפר כי רק רצתה לראות את הילדה וכל פעם שוטרים היו מסלקים אותה עד שאשפזו אותה כחולת נפש.
לפני שנה היא חלתה מאד וביקשה שיביאו לה את הילדה. חיפשו אותה במשך חודשים, אבל עד שמצאו היא כבר נפטרה".
ואורית סיימה "זה סיפור חיי כשכל מה שנשאר לי הוא הסוד על אבא שלי, על האהבה הגדולה שלו ושל אמא שלי, בובת הסמרטוטים שלא הסכמתי אף פעם לזרוק בלי לדעת למה, המצבה הזאת וזה שאני צריכה לבקש מהאמא שלי "סליחה".
מור ואני עטפנו אותה בחיבוק שאין בו נחמה, רק ידיעה על פתרון תעלומת הולדתה ועל הסוד שבבלי דעת צבע את כל חייה.